מפעל מתכות נסגר על ידי המשטרה לפני כשנתיים בעקבות חקירת עבירות מס והלבנת הון שעל פי החשד ביצע בנם של הבעלים. עובד בכיר במפעל הגיש תביעה לפיצויי פיטורים נגד בעלי החברה באופן אישי, אולם נקבע כי הוא יכול לתבוע רק את החברה.
השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין מבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבלה בקשה של בני זוג בעלי מפעל, בה ביקשו לסלק על הסף תביעה אישית שהגיש עובד לשעבר במפעל, במסגרתה עתר לחייב אותם בשכר וזכויות המגיעים לו לטענתו מהמפעל.
התובע עבד במפעל כמנהל מערך הזיקוק במשך כ-25 שנה עד סגירתו. המפעל – חברת "שר מתכות עדינות" – נוהל על ידי הנתבע במשך שנים רבות. בפברואר 2016 הוא הפסיק לעבוד עקב התדרדרות במצבו הרפואי, והעביר את הניהול לבנו. בנובמבר 2017, נסגר המפעל בהוראת המשטרה, לאחר חקירה בחשד להונאת ענק וביצוע עבירות מס והלבנת הון על ידי הבן.
ההורים – בעלי החברה והנתבעים כאן – לא נחשדו בדבר. התובע, לעומת זאת, הודה בפני המשטרה שגנב זהב וכסף מהמפעל, משום שחשש לטענתו שבנם של הנתבעים יפגע לו בפנסיה.
בתביעה שהגיש נגד החברה ובעליה, טען התובע כי הנתבעים נותרו חייבים לו פיצויי פיטורים וזכויות נוספות.
את הגשת התביעה נגדם אישית, נימק התובע בטענה כי מאחר שהמשטרה החליטה על סגירת המפעל, ומצבה של החברה אינו ברור, הרי שאין לתובע ממי להיפרע, הוא עומד בפני שוקת שבורה ואינו מצליח לקבל את פיצויי הפיטורים.
לכן הוא טען שיש לחייב גם את הנתבעים באופן אישי, היות שהפרו את חובת האמון כלפיו, ופעלו בחוסר תום לב המצדיק הטלת אחריות אישית.
הנתבעים מצדם הגישו תביעה נגדית על סך מאות אלפי שקלים, בין היתר בטענה שהתובע קיבל פיצויים שלא כדין מחברות הביטוח, אף שהודה בגניבה ממעסיק.
בכל הקשור לתביעת התובע, הם טענו כאמור כי תביעתו אינה מעלה אף עילה אישית נגדם. לשיטתם, גם התובע עצמו לא טען כי הם אלה שפיטרו אותו או שללו ממנו זכויות, אלא זיקת התובע היא אל המפעל ועליו להפנות את טענות כלפיה החברה – מנהלת המפעל.
לא התחייבו כלפיו
ואכן, השופטת זלמנוביץ-גיסין הבהירה כי התובע לא הצביע על עוולות או פעולות כלשהן שביצעו הנתבעים, שהיו לכל הדעות "תמי לב". יתרה מכך, בחקירת המשטרה את תלאות המפעל, התובע הפנה אצבע מאשימה כלפי בנם של הנתבעים, ואף הודה שהחל לקחת מהמפעל זהב ומתכות אחרות מאז שהבן נכנס לניהול החברה – כל זאת לאורך שנתיים שבהן הנתבעים כלל אינם לוקחים חלק בניהול המפעיל.
בנסיבות אלה, השופטת הבהירה שאין הצדקה להטיל עליהם אחריות אישית לחובות החברה כלפי התובע.
נימוק נוסף היה כי כי הנתבעים לא שימשו כמעסיקיו במשותף עם החברה, ואף לא התחייבו כלפיו אישית בחוזה כלשהו. במצב זה, השופטת הבהירה כי לבית הדין לעבודה כלל אין סמכות לדון בטענות אישיות (במישור נזיקי או חוזי) כלפי הנתבעים.
בהמשך הזכירה השופטת כי "כשלון עסקי אינו מהווה עילה להרמת מסך ומכאן, על דרך ההקש, אין בו כדי להוות עילה לחיוב האורגנים של החברה באחריות אישית כלפי חובות החברה".
בסיכומו של דבר נקבע כי "התובע לא הוכיח קיומה של עילת תביעה כלפי הנתבעים 3-2 הבאה בגדר סמכויותיו של בית הדין לעבודה והתביעה נגדם נמחקת".
בשלב זה, התובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות בסך 7,000 שקל.
- ב"כ התובע/הנתבע שכנגד: עו"ד כפיר זאב
- ב"כ הנתבעת/התובעת שכנגד: עו"ד אביב אברהם שבת
עו"ד שי כהן
עוסק/ת ב-
דיני חברות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין